מימין: עמנואל רוזנצוייג. משמאל: קולין, יקב Babcock

מוקדם בבוקר אנו חולפים במהירות על רחובותיה הריקים של סנטה מוניקה המתעוררת, מדלגים על שרשרת הגבעות המקיפה את הוואלי, לוקחים מערבה ותוך ארבעים דקות אנו מצמידים Cruise Control ומתחילים שיוט של שעתיים על הדרך המקסימה שלחוף האוקיינוס הפסיפי, שמים פעמינו לעבר סנטה ברברה.



שף יריב ברבי ממסעדת KGB שבפריז, הצטרף אלי לשבוע של סיור קולינרי באזור לוס אנג'לס. אולי בעתיד עוד אכתוב על הפרספקטיבה המיוחדת שקיבלתי על תרבות האוכל ואולי התרבות בכלל בסביבה האמריקנית המיוחדת הזו, דרך עיניו של שף צנוע מצד אחד, אולם קפדן, מוכשר וממוקד מאד מאידך.

על הפרק: סיור יקבים באזור ייצור היין השלישי בגודלו בקליפורניה. נפרדים מהאוקיינוס הפסיפי, נגלה לעינינו נוף שמזכיר מאד את הגליל המערבי, רק לא מיושב כל כך. אנו נכנסים לעמק המרכזי של סנטה ברברה ומבחינים בכרמים הרבים סביב. הירוק עז, אשכולות סגולים מבצבצים, כבדים, מוכנים לבציר. חשבנו שנעבור מיקב ליקב ונכיר את הצד המקצועי והמסחרי כפי שתופשים אותו המקומיים. אז חשבנו...

היקב הראשון אליו הגענו היה יקב Babcock. חלפנו מיכל גדול אליו בדיוק העבירו כמות עצומה של אשכולות ענבים כהים שנבצרו אך לפני שעה. נכנסנו לחדר טעימות חמוד, תיירותי משהו. היה איזה רגע שתהיתי מדוע צריך חדר כזה. יש לנסוע שעות כדי להגיע ומלבד המקומיים, כמה תיירים כבר מגיעים לכאן? אבל לא נותר לי מספיק זמן לתהות. צוות מקומי, כמעט משפחתי, נראה כאילו נלקח מסרטי דרמה-משפחה אמריקנים, מזג לנו מיד כוס יין סירה סמוק וצונן, שהתאים מאד אחרי הנסיעה הארוכה. כבר היינו מוכנים נפשית להדגמה של יינות שונים, אבל אז זימנו לנו ביקב Babcock המשפחתי חוויה אחרת לגמרי.


מימין: עמנואל רוזנצוייג. משמאל: קולין, יקב Babcock

Colin, בחור צעיר, בלונדיני בעל עיניים כחולות זורחות, הגיע לפני שנים ליקב המשפחתי ובהדרגה התאהב במקצוע והפך ליינן הבית. כל תנועה שלו מלווה במימיקה הממחישה עד כמה האיש מחובר למקצוע שלו, מבין את התהליכים מצד אחד, אבל מטפל בחביות הרבות ברגש של הורה המגדל את ילדיו.

Colin לוקח אותנו למעבדת המחקר של היקב ומדגים לנו את התהליכים הבסיסיים, מעניק לנו כוס לכמה טעימות ראשונות ואז לוקח אותנו למבנה הראשי בו מונחות חביות היין, מתהליך התסיסה הראשוני ועד שלב הביקבוק.

כאן, התחילה חוויה שונה מכל סיורי היקבים שעברתי עד היום. במקום לטעום יינות שונים, בחר Colin למזוג לנו דגימות מחביות רבות ושונות, אך רק מענב הפינו נואר, רק מבציר 2009 באותו יום, רק מהעמק המרכזי של האזור - שטח של כמה עשרות קילומטרים רבועים, לא יותר. כל החביות הגיעו מאותו מקור והיין בהן הוכן על פי נוסחה זהה. ההבדל בין החביות השונות היה רק מיקום הכרם בעמק. כרם אחד במורד גבעה הפונה צפונה, אחר במורד גבעה הפונה דרומה. הבדלי קרינה ישירה של שמש.


נוף הכרמים הקסום, סנטה ברברה. צילום: עמנואל רוזנצוייג.

כרמים אחרים שוכנים בתחתית העמק וזוכים למי גשמים רבים יותר המצטברים תחת שכבת החול הדקה יחסית וכמה כרמים גבוהים שזכו לפחות מים. אזור אחד של העמק מכיל סלעי גיר ואחר תערובת חול שונה. ההבדלים בטעמי היין והמורכבות שלהם היממו אותי. הבדלים דרמטיים בטעמי הפירות, בעיקר האדומים, ריכוז שונה של טאנינים, מתיקות שונה מאד.

לכל יין עפיצות (חלקות) שונה בתכלית ואם לא הייתי מקבל הסבר מוקדם, הייתי יכול להישבע שמדובר בזני ענבים שונים לגמרי. לא עניינו אותנו יותר יקבים אחרים או ענבים שונים. החוויה החושנית העוצמתית שבהבדלים העצומים שנוצרים על ידי ניואנסים קלים כל כך של אדמה, שמש ומים, הותירה בי רושם שאני נושא עד היום. נכון שבתיאוריה ידעתי הרבה. ידעתי על השפעת שעת הבציר, טמפרטורת הבציר, סוג האדמה ועוד פרמטרים רבים ומשונים. אבל זו הפעם הראשונה שעברתי מבחן השוואה ממוקד ומדוייק כל כך.

אתם מכירים את הסיטואציה בה, אחרי שנים רבות של חיים עם בן זוג שאולי קצת התרגלנו אליו, ואז יום אחד, פתאום, מציפה אותנו תחושה חמימה של הכרה - וואלה, אני ממש אוהב אותו/אותה ושום דבר לא מובן מאליו.  זה מה שחשתי אחרי הביקור ביקב, כלפי האדמה עליה אנו דורכים.

כבוד גדול לאדמה.