באים מאהבה: הבלדה לאספני המכוניות

אין עוד כמוה. Cord, חלוצת הפנסים 'עצומי-העיניים', מודל 1937 (צילום: German Medeot עפ"י cc)

"איך אתה חושב שנירַאה עם סיגר ומכונית כזו? יחשבו שאנחנו סתם שואו אוף. לא יבינו שאנחנו באים מאהבה" - כך מסביר אחד מאספני המכוניות את סירובו העקבי להתראיין לתוכניות טלוויזיה ולעיתונות, בשל חששו מהתדמית המגלומנית שעלולה להיווצר. עבורו ועבור שאר אספני המכוניות הקלאסיות, חברי 'מועדון החמש', מדובר במאהבת עם דרישות תחזוקה גבוהות. לעתים היא אף יושבת בסלון ומבקשת שאור הזרקורים, אם אפשר, יופנה הישר אליה.

ג'יי לנו וידידה, Hispano-Suiza 8, בטקס פרסי האמי 1993 (צילום: Alan Light עפ"י cc)

איסוף מכוניות עתיקות הוא תחביב נפוץ בכל העולם. מנחה הטלוויזיה ג'יי לנו, למשל, ידוע באוסף המכוניות והאופנועים העצום שלו מראשית המאה ה-20, וכמוהו ראלף לורן, שאקיל או'ניל, ג'רי סיינפלד, לארי הגמן וסטיב מקווין שמחזיקים בציי רכב מנקרי עיניים. יש סיבות שונות לתחביב היקר. האספנים אוהבים את תשומת הלב, את המבטים שבוהים בהם בכביש; את ההתעסקות האינסופית והחיפושים אחר בורג מקורי כזה או אחר; את החזרה, באמצעות המכונית, לזיכרונות ילדות או התבגרות; וכן, הם רואים בה גם השקעה פיננסית משתלמת.

אני מביט בחברי המועדון האקסקלוסיבי הזה. חלקם צעירים, חלקם קצת פחות, ויש כמה מהם שהספיקו לראות דבר או שניים ממרומי גילם. חלקם עשיר כקורח ויש שאצלם הכסף הוא לא פונקציה. רב השונה על הדומה ביניהם, אך לכולם משותפים שני דברים: 1. הם פשוט משוגעים לדבר. 2. הם גברים שעיניהם נוצצות בתשוקה פחות כלפי בחורות צעירות החולפות לידם, ויותר כלפי מטרוניטה עתיקה ומגונדרת על ארבע שנושפת בפניהם עשן מנועים שחור. כי מי שלא ראה אהבה של אספני מכוניות וינטאג' ליקירותיהם, לא ראה וגו'.

כונתה 'מכונית בועה' בשל צורתה. BMW Isetta (צילום: Klaus Nahr עפ"י cc)

על ענתיקה ממונעת ואמנות שימושית

"יש אנשים שאוספים עטים נדירים, אחרים אוספים ציורי אמנות, ואנחנו אוספים מכוניות", אומר גיל דבורה, עורך דין ואיש עסקים שלקה בווירוס האספנות המוטורי לפני כעשר שנים. הסימפטום, מלבד אותו ניצוץ, הוא החיוך הנסוך על פניו בכל פעם שעיניו שוטפות את ה-BMW Isetta שלו, מודל 1959. מדובר במכונית מדליקה בצורה בלתי רגילה, גם עבור הדיוט כמוני, בזכות שלושת הגלגלים שלה ודלת הכניסה מקדימה.

"יש לי גם מכונית קלאסית אמיתית שאני מאוהב בה, MGA שנת 1961", הוא מצהיר בגאווה תוך שהוא מראה לי את תמונתה בנייד ומוציא ממני קריאת התפעלות. "אספנות מכוניות", ממשיך דבורה ומסלק עלה שנשר על מכסה המנוע, "היא תחביב הרבה יותר מהנה מאיסוף ציורים, למשל, כי זוהי אמנות שאפשר להשתמש בה, לנסוע בה ולחלוק אותה עם אחרים".

שימושיות אמנותית. MGA קופה שנת 1961 (צילום: גיל דבורה)

קשה שלא להישאב לתוך אהבת המכוניות של חברי הפורום האקסקלוסיבי במועדון החמש, שבכל שישי אחר הצהריים נפגשים בבית קפה בצפון תל אביב ומדברים מכוניות, רכובים על 'סוסיהם' האצילים הזוכים ליחס של ילד נוסף בבית. הפעם דבורה הביא איתו חבר שטרם 'נחשף' לעולם, אך נדמה שגם הוא כבר סובל מאותם סימפטומי אהבה לענתיקות-פח סקסיות. כעבור שעתיים הוא מודה: "נראה לי שנדבקתי".

האספן הוא תבנית גוף מכוניתו

כל אחד מחבורת האספנים הגיע לתחום בדרך שונה. דבורה, לדוגמה, נדבק מאשתו (כן, כן), בריטית חובבת מכוניות. "התחלתי באהבת מכוניות שהתפתחה לעולם האספנות", הוא נזכר, "למדתי על הטכניקות השונות, על ההיסטוריה, על התרבות שהולידה את המכוניות האלה בזמן הספציפי בהן נוצרו, מה שונה ממדינה למדינה ומעשור לעשור. ויש גם את הצד העסקי, כמה מכוניות מסוג כזה יש בעולם, מה הביקוש. מדובר בעולם ומלואו".

הראשונה עם שישה צילינדרים. קרייזלר 70 שנת 1924 (צילום: John Gamez עפ"י cc)

אברהם שטטלנדר, מצידו, עשה דרך אחרת שהחלה בגיל אפס. אביו היה נהג אופנועי מרוצים, וכיום נמצא ברשותו אופנוע כמו זה שעליו רכב אביו - DM sn משנת 1931 - משוחזר במיוחד, אצלו בסלון. שטטלנדר הוא כיום אדם מבוגר, אך כמו מכוניתו – קריילזר שנת 1921, שנראית כאילו נלקחה מסרט גנגסטרים אמריקני – גם מראהו קלאסי, מטופח ולבוש היטב. שטטלנדר היה בעברו נהג מרוצים בישראל ובאירופה, ואף החזיק בבעלותו מוסך לרכבי אספנות. כיום הוא איש עסקים, אך גם זה שאנשי החבורה פונים אליו על כל בעיה במכוניתם.

"אפשר לקנות רכב במצב מעולה ואפשר לקנות רכב שזקוק לעבודה, אותו משפצים ומביאים למצב של מינט קונדישן", נואם שטטלנדר בהתלהבות. דבורה מספר על פיאט צ'יקווצ'נטו 1971 שקנה דרך אתר eBAY והעביר לשיפוצים בצרפת. בעודי שואל אותו איך יביא אותה ארצה, נפתחה שיחה בינו לבין אספן-העל, איוון רוזן, על היגואר 120 XK שנת 1953 שברשותו. "מי שרוצה להביא מכוניות מחו"ל, צריך לעשות זאת בקונטיינר בייבוא אישי", חזר אליי דבורה מאוחר יותר.

רק אני והיגואר שלי. יגואר 120 XK מודל 1953 (צילום: Jack Snell עפ"י cc)

רק אחרי שאני שואל אותם "האם אפשר להכניס למכונית מנוע חדש או קרבורטור מהמאה ה-21?", אני קולט שהיתה זו שאלה טיפשית. השניים פוטרים אותי בנחירה, מזועזעים מחילול הקודש. "רכב אספנות חייב להיות אותנטי לחלוטין! זו הרמה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה", מסביר שטטלנדר, "רכב כזה זקוק כל הזמן לטיפול ונשחק גם אם לא משתמשים בו הרבה".

"יש לכם רכבים שאתם לא משתמשים בהם?", אני שואל בסקרנות גלויה, בניסיון אחרון להציל את כבוד מקצוע העיתונאות . הפעם, כנראה, נגעתי בנקודה כואבת ואני זוכה לתשובה כנה: "אני משתמש בכל המכוניות שלי,  אבל יש פה אנשים עם 10 ו-15 מכוניות, והם לא יכולים לתת לכולן אותה תשומת לב", מבהיר שטטלנדר בגילוי לב, "וזה חבל".

"מוֹכֵר?". קרייזלר מהחלומות (צילום: Peter Firminger עפ"י cc)

רק לא לשאול כמה זה עולה

האספנים הכבדים יותר, אלה עם הסיגרים והשיזוף העמוק, מסרבים להתראיין. רק אחד, איוואן רוזן, מואיל להסביר ממה הם חוששים, לכל הרוחות. "כל הזמן מציעים לעשות עלינו כתבות, מהטלוויזיה ומהעיתונים, אבל תמיד סירבנו", הוא אומר. אספן נוסף, בשנות ה-30 לחייו, מוסיף: "בישראל, כשרואים את המכונית שלך, הדבר הראשון ששואלים הוא כמה היא עלתה. רק פה זה ככה".

"מה זה יתן לנו לדבר איתך?" מצטרף עוד מישהו לשיחה, "זה התחביב שלנו, אנחנו משקיעים בזה זמן ומרץ, לא מחפשים פרסום. יש פה עולם שלם, זה לא כמו לקנות ג'יפ מפואר ישר מהתצוגה". בניגוד לאספנים השתקנים, דבורה דווקא חיובי. "אנשים ברחוב מפרגנים לנו", הוא מודה, "לא מסתכלים עלינו בעין צרה. בכל פעם שאני נוסע עם המכונית אנשים מחייכים אליי, מנופפים, שואלים שאלות. המכוניות האלה מוציאות מאנשים אהבה שהם לא ידעו שיש בהם". כמו שאמרנו קודם: כולנו בסוף רוצים תשומי.

צילומי הפניה: Beadmobile ו-Loco Steve (עפ"י cc)