משנה פניה כל הזמן: thinkstock

תל אביב מעולם לא הפסיקה להיות עיר ללא הפסקה. אך התושבים, הם צריכים להפסיק מפעם לפעם ולמצוא מקום להניח את הראש. והרי לכם כל תורת הנדל"ן על רגל אחת.

גם בשנותיה השחונות של תל אביב, בעוד אזור אחד שקע, אחר הקפיד לתפוס את מקומו. הסיפור של העיר הוא תנועה תמידית, בזכות גלי ההגירה של צעירים מכל הארץ, אבל בעיקר בזכות אנשי התרבות שמשתקעים בה – אמנים, עיתונאים, מוזיקאים, קולנוענים, מעצבים ואמני במה. הם אלה שקובעים את הטון התל אביבי, שבהמשך הופך לטרנד, אחריו לגל, ועליו גולשת העירייה ואנשי אחד העם 1 והחברות הנדל"ניות.

כשהאומנים זזים - מרכז העיר זז איתם

"אנשי האמנות הם נשמת אפה של העיר ומהם ניזון הכל", קובע קובי אשל, הבעלים של "אשל בעיר", חברת שוווק נדל"ן שפועלת בדרום העיר. אבל עם נשמה לא הולכים ל-AM:PM, ולכן, לפי טענתו של אשל "אמנים מחפשים דירה זולה באזור זול שבו גרים כל המילייה שלהם. בכל פעם שהם עוברים למקום אחר, מרכז העיר זז איתם, אם לכיכר המושבות, כיכר דיזנגוף, כיכר רבין או לשינקין".תל אביב בנויה שכונות שכונות, מתחמים מתחמים, ולכל שכונה או מתחם סיפור משלו, רגעי שיא ושפל. אספנו עבורכם ארבעה סיפורים על ארבעה אזורים תל אביביים, שיחדיו הופכים לחלק קטן מהסיפור הגדול של העיר תל אביב.

רחוב דיזנגוף

עוד לפני קום המדינה, אנשי הבוהמה וראשי הישוב שרצו להתחכך איתם, ציירו, כתבו שירה וספרות בבתי קפה בדיזנגוף כמו "כסית", שאירח נפילים כמו נתן אלתרמן, משה שמיר ואחרים. לב הרחוב היה "כיכר צינה דיזנגוף", עגולה, ירוקה ומהממת, כשמסביבה העיר הלבנה (עוד לפני שהתלכלכה והפכה לאפורה). בעשורים האלה כל הארץ רק ביקשה לעלות לרגל ו"להזדנגף".

סביב בתי הקפה והכיכר צצו עסקים קטנים, ומיד אחריהם גם המשקיעים. "זה היה רחוב מעולה להשקעה", אומרת יהודית שריג, שמחזיקה זה 16 שנים במשרד נדל"ן "רימקס" ברחוב דיזנגוף. "דיזנגוף היה אחד הרחובות היחידים בעיר, בהם ניתן היה לחלק את הדירות, והדירות הקטנות משכו צעירים שהפרוטה לא הייתה בכיסם".

הסנטר של הסנטר: thinkstock

השיא של שנות החמישים והשישים חלף עבר לו, ואת הירידה שבאה אחריהן סימנו שני פרויקטים עיקריים: הקמת דיזנגוף סנטר והגבהת הכיכר. הסנטר, שהיה הקניון הישראלי הראשון, מיאן להתרומם ועם זאת רוקן את הרחוב מעסקים קטנים שחשו מאוימים, והכיכר המכוערת הרחיקה את דרי בתי הקפה והפכה למגדלור למסוממים, הומלסים ופנקיסטים. הפיגועים בסנטר ובקו 5 בשנות התשעים סימנו את נקודת השפל, ממנה ניתן היה רק לעלות. "השיפוצים שיזמה העירייה לפני כמה שנים הפכו אותו שוב לרחוב יפה", אומרת שריג. "הרחוב נהיה ייעודי – בצפונו מתחם כלות, באזורים אחרים חנויות מעצבים ונעליים. עכשיו מדברים החזרת כיכר דיזנגוף המקורית, שהייתה הדבר הכי יפה בעולם. ביום שיורידו אותה, הרחוב שוב יעלה כמה כיתות".

מתחם שינקין

אסונו של רחוב דיזנגוף היה הדבר הטוב ביותר שקרה למתחם שינקין, שעבר תהליכים דרמטיים בשלושים השנים האחרונות. שינקין היה אזור של בעלי מלאכה, עד שיום אחד הגיע אליו דני דותן, סופר, קולנוען ומוזיקאי. "דותן היה מהפכן תרבותי", פוסק משווק הנדל"ן אשל. "הוא פתח גלריות והקים עיתון ובעקבותיו נפתחה חנות האוזן השלישית וחנויות אוונגארד אחרות". בעקבותיהן, הגיעו חברים לברנז'ה האמנותית שחיפשו בית חדש וגם כך לא יכלו להשיג דיור בזול במרכז. צעירים וסטודנטים שרצו לחלוק את אותו האוויר עם אנשי הבוהמה נהרו לשינקין, במיוחד אנשי פרסום, קופירייטרים, במאים, ולבסוף הגיעו מנהלים בערוצי התקשורת.

הרחובות מסביב פרחו, אך זה היה מתכון בטוח לנסיקת מחירים ולתפיסת טרמפים. "האזור כיום נמצא בתרדמת", ממשיך אשל. את אנשי התרבות הרעבים החליפו אנשי התרבות השבעים, את חנויות האוונגארד החליפו מותגים גדולים, והרחוב ננטש על ידי כל מי שאיננו תייר. "אבל המחירים עדיין בשמיים מכיוון שאנשים רבים בעלי ממון רוצים לגור שם".

פלורנטין

כשהגל של שינקין דעך, עלה במקומו הגל הפלורנטיני. מתחם בעלי המלאכה של דרום העיר קלט הגירה של אמנים, במיוחד אנשי קולנוע, שלפי אשל "נמשכו לציוריות המשונה של פלורנטין". פלורנטין, בדומה לשנקין, שדינה עדין לא נגזר, וכנראה שגם לא ייגזר לעולם, עוברת תהליך מקביל. במקום בתי קפה בוהמיאנים ומסעדות כמו "אורנה ואלה", נפתחו ברים שכונתיים אפלוליים ומעושנים ומסעדות פשוטות של אוכל ביתי. היומרה של פלורנטין היא, אם כן, המחסור ביומרה.


ואז הגיעו האומנים: thinkstock

"הבנייה בפלורנטין מעניינת הרבה יותר מאשר באזורים אחרים, משום מגבלות המקום, וזו מושכת אנשים מסוג מסוים", אומרת המתווכת, יהודית שריג. אנשים מבוגרים ניצלו את ההזדמנות הנדל"נית ורכשו דירות אותן השכירו לסטודנטים, שהביאה, בסופה של דבר, לעליית המחירים במקום. בשנים האחרונות, משקיעות חברות קבלניות ונדל"ניות במקום, אך המותגים נותרו בחוץ. "פלורנטין לא יכולה להפוך לאזור יוקרתי. אנשים עם כסף, עם משפחה, לא יבואו לגור כאן. אי אפשר אפילו להסתובב עם עגלה", מסביר אשל. "יש במקום הרבה בנייה, אבל התשתיות לא מתאימות לבנייה יוקרתית. הבנייה צפופה ונעשתה בחיפזון ומזכירה סלאמס". המדרכות שבורות, הרחובות צרים, הביוב לא תמיד נשאר מתחת לאדמה, אך החיסרון של פלורנטין הוא גם היתרון שלה. "המתחם נותר סגור ובעל פולקלור יחודי. כמו קמדן טאון בלונדון", מוסיף אשל. "זה תמיד יישאר סוג של וילג'".

מרכז יפו

בזמן שהברנז'ה התל אביבית נדדה מאזור לאזור, יפו, עבור רבים, עדין נחשבה לטריטוריה מחוץ לתחום. עיר מעורבת, שחיה, נושמת ואוכלת מתח אתני, לאומי ודתי, כמו גם פערים סוציו – אקונומיים אדירים שהולידו בעיית פשיעה חמורה. המתח הזה הוא שמושך אוכלוסייה יהודית מסוימת – האמירה הפוליטית, שהופכת לאמירה לאומית ויוצרת יציאה מהמיינסטרים לכיוון השוליים.

קומונות של אמני במה מתחום המחול ומתחומים אחרים עברו ליפו בשנות השבעים והשמונים, בעקבותיהם נפתחו תאטרון "נגה" וה"להמברה", "מיומנה", וה"סמטה" ועוד. מעבר לתחושת הסְפַר ולשיתוף הפעולה היהודי-ערבי, משכה את התאטראות גם הבנייה האדריכלית הכוללת קשתות ותקרות גבוהות. "להבדיל מפלורנטין, יפו באמת יפה", מתמוגג אשל. קהל הגרופיז של אמני הבמה, והקרבה לים ולאתרי עתיקות, הקפיצו את המחירים, מה שמשך קהלים מאוד יוקרתיים ("שלא לומר נהנתנים", מדייק אשל). מה שפעם היה גבעת יפו, הפך לעיר העתיקה, ולפי אשל, את מקומם של 'הערסים' ומעשני הסמים, תפסו גלריות ומסעדות בוטיק.


הדבר החם הבא: thinkstock

העירייה תמכה ותומכת במעבר אוכלוסיות אלה במקום האוכלסיות העניות יותר, שעוברות ללוד ולרמלה. אבל למרות מבני הפאר, המתח האתני מעיב על ההזדמנויות הנדל"ניות ומונע מיפו להפוך לאזור הכי יוקרתי בתל אביב. אך גם לסיפורה של יפו, כמו לכל אזור אחר, מגיע סוף טוב  "מה שישנה את הכל זו הרכבת הקלה", אומרת יהודית שריג, שמבטיחה שהקמתה תהפוך את יפו למרכזה החדש של העיר. שר התחבורה אף הבטיח שמדובר במיזם התחבורה החשוב ביותר במדינת ישראל. אבל זה חלק מסיפור אחר.