עולם נעלם: השבטים בעמק נהר אומו באתיופיה

רגע לפני הכניעה לתרבות המערב

אם עוד ישנו איזור שכוח-אל על פני כדור הארץ, זהו עמק נהר ה'אומו' שבדרום אתיופיה. הנהר, שהוכרז בשנת 1980 כאתר מורשת עולמית, נובע ממערב לעיר הבירה אדיס אבבה וזורם דרומה עד לאגם טורקאנה שליד גבול קניה. שם, בעמק הנידח, מצטופפים על שטח צר שמונה שבטים שהריחוק מהציוויליזציה תרם לשימור המסורות והמנהגים שלהם מדורי דורות. כל המטייל בין השבטים הללו חוזר מלא התפעלות ותיאורים מרתקים אודות טקסים שונים שנדמה היה כי פסו מן העולם.

יפות השבט. טבעת על הצוואר כאות לנישואין

"הנידחים האחרונים על פני כדור הארץ"

"אתיופיה יפה, חמה ומלאה באנשים מעניינים ומסורת בלתי נשכחת, וכמו גבר משבט 'האמר' העונד טבעת לצוואר אשתו כאות לברית נישואיהם, כך קשרה אותי אליה בקעת נהר האומו בה חיים השבטים הנידחים האחרונים על פני כדור הארץ" – כך עינת קליין, צלמת ומדריכת טיולי צילום בעולם, ששבה לאחרונה מטיול כזה בדרום אתיופיה. "המדינה הזו מזמן כבשה את ליבי", היא מוסיפה, "ומאז אני מנסה להעביר לצלמים אחרים את אהבתי אליה".

הגיעה לגיל. תוחלת החיים הממוצעת של אנשי העמק: 35-40 שנים

קליין וקבוצתה ביקרו בקרב שמונה שבטים מאזור הנהר, טיילו בכפרים ובשווקים, נכנסו לבתי הספר ולבית החולים המקומי. "מצאנו מקומות שאינם תיירותיים, אך מרהיבים ומעניינים מזווית עינו של הצלם", כדבריה. במקביל לצילומים - שתוצאותיהם כאן מציגות "מעט מהתרבות הפראית והססגונית של דרום אפריקה" – הקדישה קליין, היסטוריונית בהשכלתה, זמן רב לחקר התרבות המקומית, דנה במסורת ובמנהגי השבטים, ולימדה את חברי הקבוצה לזהות ולהבדיל ביניהם.

חיזור עד זוב-דם והתבגרות בעירום

שבט האמר (Hamer) הוא הגדול שבעמק, כ-60 אלף איש, מוסלמים סונים בהגדרה אך בפועל מאמינים באלים ורוחות. המראה החיצוני בראש מעייניהם. אנשיו עונדים תכשיטי חרוזים ססגוניים מאוד ונחשבים ליפים מכולם, אך סמל הסטטוס החברתי הוא התסרוקת: על ראש הגבר מין 'כתר' עשוי בוץ בו נעוצות נוצות יען, ולאישה רסטות אדומות מבריקות מחמאת עיזים שנמרחה עליהן.

שיערך כעדר העיזים. צעירות האמר במיטב מחלצותיהן

המנהג ההאמרי המרהיב ביותר הוא ה'אוקולי', טקס החניכה וההתבגרות של בן השבט הצעיר. בתחילה פורצות בנות משפחתו הרווקות במעגל ריקודים סוער וקולני, כשבפיהן שופרות מתכת ולרגליהן פעמונים להגברת ההמולה והאקסטזה. זהו, למעשה, ריקוד-חיזור המזמין את קהל הרווקים סביב להצליף בהן בזרדים דקים עד זוב דם. "הנשים מקבלות את זה בשמחה", מספרת קליין, "וככל שהגברת מקבלת יותר מכות, היא נחשבת למבוקשת וחזקה יותר".

מכת רווקוֹת. מחול החיזורים של נשות האמר

בשלב הבא יוכרע אם הצעיר צלח את הטקס: בסיום מעגל הרוקדות ממתינים לו כ-10 פרות או שוורים מסורסים המוצמדים על ידי בני השבט זה לזה בטור, בעוד הוא נדרש לקפוץ על-גביהם 4 פעמים הלוך ושוב מבלי ליפול – וכל זאת, כשהוא עירום לגמרי. אם נפל, יתחיל מחדש. הוסיפו לזה את העובדה שלפני כן הוא מושקה באלכוהול מקומי, ותבינו כמה קשה לשמור על שיווי משקל בעת הדילוגים.

נופל וקם. צעיר האמרי בעיצומו של מרוץ הדילוגים

לעמוד על אבן ומחסן על הראש

שבט 'דסאנץ'' (Dassanech) הקרוי גם גאלב (Galeb), שבעברו השני של הנהר, נחשב לנידח ולעני מכולם בעמק האומו – וגם מסכן למדיי, בעיקר עקב החום הרב באזור לעתים מעפיל ל-55 מעלות שמשמעותן: אין עצים ולכן אין צל. ומאחר שאנשי השבט יחפים, "אי אפשר לעמוד בחוץ במשך היום, ולפעמים תראה אישה שעומדת שעות על אבן", מספרת קליין. את האבן, כמובן, היא מביאה מהבית.

כחום היום. אשת דסאנץ' עומדת בפתח ביתה

הבתים עצמם - מבני כיפה שעוצבה בקרשים וקש - הם בקתות שנבנו בסגנון בנייה ייחודי של גיבוב חלקי ברזל, פלסטיק "וכל חומר שאפשר למצוא במדבר", לפי קליין, "מה שאומר, שבקיץ הבית הוא גיהנום אבל בלילות קריר. רק בלילה נכנסים, כדי לישון". ומי בונה אותן? הנשים, נו מה, כחלק מתפקידן בניהול משק הבית. והגברים? הם רועים כל היום את עדרי הבקר והעיזים. בלי חלילים.

סימן ההיכר החיצוני של נשות דסאנץ' הוא בתסרוקת שעל ראשיהן, ונכון יותר לומר – בהיעדרה: נשות השבט נוהגות להסתובב ברחבי הכפר במשך היום כאשר על ראשיהן מונח לו דרך קבע קנקן בעל פתח רחב. הסיבה לנוהג זה פרקטית וכלכלית: במהלך היום הן עורמות לתוכו כל פריט וחפץ זרוק שמצאו בשיטוטיהן כגון פקקים, בקבוקים או מפתחות. "כל מי שאיבד משהו", מתלוצצת קליין, "יכול להיות בטוח שהוא ימצא אותו למחרת על ראשה של מישהי".

מדברים בפרחים ובצלקות

שבט קארו (Karo) הוא מהקטנים בשבטי עמק נהר האומו, כ-1,000 איש הפזורים בין שלושה כפרים לאורך גדת הנהר, ומכאן שמו של השבט שמשמעותו בשפתם 'אוכלי דגים'. בעבר עבדו אנשי השבט כרועי-צאן וכיום הם עובדי אדמה. גברי קארו אוהבים להתפאר בנשקיהם ("מדרום סודן ורוסיה", לדברי קליין), והם אף מתפרנסים מצילומים עם הרובה למען תיירים המבקשים לחזור עם הוכחה לנוכחותו של המערב גם בחלק זה של העולם. "קשה להאמין שהשבט ישרוד את המפגש עם תרבות המערב", סבורה קליין.

מאפיין חיצוני ייחודי לנשות השבט הוא השימוש בפרחים לקישוט גופן. לדברי קליין, "חוץ מהקארו, אין כמעט שבט שרואה בפרחים אלמנט של קישוט ויופי, כי פרח לא שורד". בנות השבט נוהגות להתגנדר בזרי-ענק על ראשיהן אולם הביטוי הבולט ל'קישוט הפרחוני' הוא במסמר, הנעוץ בשפתן התחתונה של ילדות השבט, שעליו תלוי פרח של אחד מצמחי הסביבה.

בני השבט מפורסמים בציורי גופם, הצבועים אדום ולבן בוהק - "כדי להפחיד את האויב, להראות כמה אתה מפחיד וחזק" – כמו-גם בצלקות הנעשות באמצעות להב חד, והבלטתן באפר המוחדר לתוכן. לגברים הן מסמלות ניצחון שלהם על חיה או אויב בעבר, ולנשים הן סמל ליופי ומראה מושך. לעתים נוהגים הגברים גם לחבוש מסכות ולקשט בנוצות את שיערם.

* הכתבה פורסמה באדיבות עינת קליין ופורטל הצילום Photolight.