הסימפונית ראשון לציון: דן אטינגר

הזמנתם כרטיסים לפחות חודש מראש. המקומות באולם נבחרו מבעוד מועד. ההצגה ידועה או לפחות השחקנים, הבמאי או המחזה. יצאתם מהעבודה מוקדם, להספיק לעמוד במרוץ. הצטיידתם בבייביסיטר או בסבתא, שנענתה לזעקתכם. מנסים להתארגן מהר תחת הלחץ והדברים הבלתי מתוכננים שעוד נקרים בדרככם. זהו, עכשיו גם אם השמים יפלו אתם יוצאים לדרך. נעים מאד, פקק תנועה אופייני. חניה? בחלום. ברגע האחרון מוצאים משהו. בדרך עוד עונים על דוא"ל מהעבודה וכמה סמסים הכרחיים. רצים. לא מספיקים אפילו לשתות קפה. נכנסים לאולם קצרי נשימה, מוצאים את השורה, נתקלים בברכיים, בכיסא ו... חושך.

האור יורד. עלטה מכסה את האולם. מכאן מתחילה ההרפתקה. הרפתקה שרק אמנות, כשהיא במיטבה, יודעת לספק. בעידן שבו המצלמות חודרות לכל מקום, וכל פיסת מציאות נצרכת, נערכת ומנותחת עד לפרודות חיינו המזעריות ביותר, בעידן שבו המציצנות הפכה לבון טון לגיטימי, למה בעצם לעשות את כל הדרך הארוכה ולטרוח בכלל לצאת מהבית לתיאטרון, לקונצרט או לאופרה? מה כבר יש לראות שם שעוד לא ראינו? חיים.

לחוש אינטימיות עם מי שאינו חלק מחיינו

חיים בקפסולה מרוכזת. תמצית הווייתנו נפרשת מול עיניי הקהל כאן ועכשיו, ממש לנגד עיננו. ללא מתווכים, ללא מחסומים, ללא פרשנים, ללא שדכנים וללא פרסומות. בתיאטרון, באופרה, בקונצרט - על הבמה נמצא אדם, ובקהל יושב אדם. הממדים זהים. המרחק בין האדם שעל הבמה, לאדם בקהל זהה והקרבה הגדולה יוצרת אינטימיות, וזו מאפשרת לנו להתקרב למי שמעולם לא היה ולא יהיה חלק ממציאות חיינו. לי שטרסברג, הגורו הגדול של התיאטרון האמריקני, היה נוהג לומר: “אני מאוד נהנה לצפות בייסורי התופת של מדיאה הרוצחת את ילדיה. אני אוהב לחזות בריצ'רד השלישי משסף גרונות בדרך אל הכס, ברסקולניקוב רוצח זקנות. אני חווה חוויות מטלטלות ומזעזעות, אבל בחיים לא הייתי מזמין אותם לארוחה בערב שישי.

להציץ מבלי להיחשב מציצנים

באופרה, בתיאטרון ובקולנוע, אנחנו זוכים להציץ לחיים של אחרים בלי להיחשב מציצנים. החום, הזיעה, הדמעות, הצחוק. קרבה אנושית בסיסית – זה שם המשחק. הקירבה, הצפייה בזולת בעת צערו, מכאוביו, לבטיו ותסכוליו, הן שהופכות את הצופים לאנשים נבונים יותר, אנשים רגישים יותר, אנשים חושבים, בוחרים ומודעים. אך אליה וקוץ בה, כל זה לא תמיד קורה. לא מעט פעמים אנחנו מתאכזבים. האשמה מוטלת לא פעם על שני הצדדים - היוצרים והקהל. לעיתים האמנות מנסה לספק לקהל את מה שנדמה לה שהוא רוצה.

האמנות, יהיו כאלה שיאמרו, היא אספקלרייה של המציאות, ואם הקהל בוחר בטלוויזייה, בתוכניות הריאליטי, והקהל אוהב את החדשות, את כותרות העיתונים, אזי, כדי לגרום לו לבוא, ננסה להביא את תכניות הריאליטי והכותרות גם לאמנות והקהל יבוא בעקבותיה. לעיתים זה עובד. לעיתים הקהל מואס במוכר לו ומורד. אמרו לכוכבת הקולנוע פיי דאנאווי, שהיא לא נראית כמו “בת השכן". ענתה הכוכבת: “אם אתם רוצים לראות את בת השכן לכו אליה, לקולנוע באים כדי לראות אותי". כי האמנות, בסיכומו של דבר, איננה מראה ככול המראות. האמנות משקפת רק דימוי של מציאות. מציאות אחת מיני מציאויות רבות. האמנות רק מביטה במציאות חיינו ממרחק, כדי לאפשר לצופה לפתח רגישות, ביקורת והבנה של נסיבות חייה של הדמות ונסיבות חייו שלו עצמו.


תזמורת הקמראטה

“האמנות חייבת להיות משוחררת מכבלי ההכרח הפיננסי"

אני מאמין שמי שמבקש לצרוך אמנות, בין אם זה סרט, הצגה או קונצרט, מצפה לראות ולקבל משהו נוסף. לא רק חיקוי אחד לאחד של מציאות חיינו המוכרת, באופן שתוכניות הריאליטי מספקות לנו. אבל כדי שהאמנות תוכל להעניק את המשהו הנוסף הזה, שמוסיף להדהד בנו גם לאחר צאתנו מן האולם, האמנות חייבת להיות משוחררת מכבלי ההכרח הפיננסי. המצב בישראל קשה. למרבה הצער, לאורך השנים, התמיכה הממשלתית באמנויות הולכת ויורדת. כיום, התמיכה עומדת על פחות מחצי אחוז מתקציב המדינה. שיעור זה הוא מן הנמוכים בעולם המערבי, ולכן, לא נותר לעוסקים במלאכה אלא לחזר על הפתחים.

האמנות תמיד נשענה על תומכים ונדבנים, שהעריכו את כשרונם של העוסקים במלאכת האמנות. לא במקרה מסתיימת הקומדיה האביבית של שקספיר “חלום ליל קיץ" בהתנצלות בפני הקהל, התנצלות ששייקספיר שתל בפיו של פאק, שדון היער המשעשע והחצוף. בקהל הצופים בהצגה ישבה כנראה גם המלכה אליזבת הראשונה, שהמחזה, לפי אחדים מן החוקרים, נכתב לרגל יום הולדתה. ללא תמיכת המלכה החשובה ביותר של אנגליה, הממלכה לא הייתה מרוויחה את היוצר החשוב ביותר שלה.

אמנות משוחררת היא האמנות האמיתית

כך תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, השדרה הכלכלית, המרכזית, היא זו אשר חשפה, העלתה על נס, תחזקה וגילתה לציבור את היוצרים החשובים של תרבות המערב. זו אחריות הדדית וערבות הדדית בין בעלי ההון והממון מחד, והאמנים והקהל מאידך גיסא. היופי ביחסי הגומלין הללו, בניגוד לתמיכה הממסדית המוסדרת, נובע מכך שהנדבנים כמעט תמיד היו ועודם שוחרי אמנות אמיתיים, ולכן אינם כופים את דעתם על האמנות. הם אלו המאפשרים לאמנות את החופש והחירות לה היא כל-כך זקוקה, כדי לא להיות תמיד תלויה בטעמו של הקהל הרחב ובצרכיו. אמנות כזאת, שאינה תלויה ברחשי לבו של הקהל הרחב, ורק אמנות כזאת, יכולה להציב בפני הקהל שלה פסגות אמנותיות שיאתגרו אותו, ירוממו את נפשו וישכילו את הצופה, ללא שמץ של יומרה חינוכית. ברם, את כל אלה האמנות לא יכולה לעשות ללא התמיכה הראויה, לה היא זקוקה כאוויר לנשימה.

האגדה על האמן הסובל שממריא ביצירתו היא רומנטית, אבל בעידן המודרני, מעבר לסבל ולמצוקה, זקוק האמן גם לאמצעים כדי להמריא, לייצר ולהפיץ את אמנותו. לכן, התמיכה באמנויות, בין אם בקרנות, ובין אם דרך חברות באגודות הידידים, היא כאוויר לנשימה לעוסקים במלאכה, בעיקר בארצנו המורכבת, המסוכסכת והעייפה, בה עצם מעשה היצירה הוא מופלא.

"כאשר צופה נהנה מהצגה בתאטרון אחד, הוא יבוא לראות הצגה בתיאטרון אחר"

לפני כחודש נכנסתי לתפקיד חדש. אחרי שהקמתי קבוצות תיאטרון, ניהלתי, ביימתי ושיחקתי, שוב אני מוצא את עצמי נוטל אחריות לניהולו של תיאטרון. אחריות לא פשוטה בעת הזאת. אני עושה זאת משום שאני סבור שהקהל רוצה לראות תיאטרון טוב. תיאטרון שאיננו מתחנף. אני מאמין בקהל שלנו, ואני יודע שכאשר צופה נהנה מהצגה בתיאטרון אחד, הוא יבוא לראות הצגה גם בתיאטרון אחר. כשהוא סובל בהצגה בתיאטרון אחד, נדמה לו שהוא אינו אוהב כלל תיאטרון, ולכן לא ימהר להגיע להצגה בתיאטרון אחר. לכן, אני מאמין בגוונים שונים של עשייה תיאטרלית. לא מדובר בשחור או לבן, ולא חייבים להכריח צופים לבחור בין סוגה עלית לבין מסחריות נטו. מניסיוני, ברור לי, שגם שילוב בין השניים הוא אפשרי. מרחב התמרון בין שני הקצוות האלה הוא ענק ומציע לא מעט אפשרויות. החיבור בין הנגיש למסקרן וה"אמנותי", הוא בעיניי האתגר המעניין.

זה החזון האמנותי שלי לתיאטרון “אנסמבל הרצליה" - תיאטרון קטן ואינטימי, אך בעל פוטנציאל מרתק ורבגוני.

עודד קוטלר: צילום גדי דנון

אני רוצה שאנשים יבואו ל"אנסמבל הרצליה" לא רק משום שהם קנו מנוי, ולכן הם מחויבים לראות הצגה מסוימת בתאריך מסוים, אלא מפני שהם בוחרים לצאת עם יוצרי התיאטרון להרפתקה משותפת, אולי אפילו שמעו עליה המלצה מחברים ולכן, הם מוכנים לבוא לתיאטרון בנפש חפצה וראש פתוח. אני מקווה שהקהל יבוא כדי לחוות חוויה שהוא לא יכול לחוות כמותה בשום מקום אחר. אני רוצה להעלות הצגות שהקהל בהן ירגיש מחובר להתרחשויות על הבמה. אם אין דיאלוג בין הבמה לקהל כל עמלנו לשווא. כמו שאומר פאק במונולוג שלו - שלא יהיה שום חיץ, בין הבמה לקהל, מבחינת החוויה והאנרגיות. לכן, היה לי חשוב לבנות רפרטואר שרובו מחזאות מקור. 

עובדתית, קהל ישראלי מתחבר יותר לסיפורים המוכרים לו מהווי חייו היומיומי, מה גם שהמציאות הישראלית גדושה בקונפליקטים שהם קרקע פורייה למחזאים. ובכל זאת, למרות שהמחזות האלה משקפים את החיים שלנו בארץ היום, הם מקבלים על הבמה את הזווית האחרת, המיוחדת, המחודדת והפיוטית, שהופכת אותם לתיאטרון אמיץ ומרתק.

אני מקווה שהבאים לחוות אמנות במיטבה, ייצאו ממנה עם הרהור, נקודה למחשבה, בסיס לדיון וחוויה רגשית. שהערב שלהם לא יהיה כמו עוד ערב רגיל. שיחוו את ה"זיכוך", הקתרזיס. שיאהבו, שייתרגזו, שייצחקו, שייבכו, שייחשבו. אם נצליח לגרום לזה, נדע שעשינו משהו, שהשפענו, שתרמנו משהו משלנו.