הבית בשכונת עג'מי: עיצוב פנים בוהמייני

עיצוב: איריס דישון

בתרבות בה אנשים מעדיפים לשכפל מאשר לעניין, בה "איקאה" היא סטנדרט של עיצוב וטוב טעם, קשים הם חייו של מעצב הפנים. עבודתו נעה על ציר שבצדו האחד אמנות ובצדו האחר פרקטיות, וזה מתחבר לציר אחר שבצדו האחד חזון ובצדו האחר רצונותיו של הלקוח. עבודתו היא משא ומתן תמידי.


איריס דישון עוסקת בתחומי העיצוב כבר 40 שנה, ומביאה לשולחן המשא ומתן חזון צבעוני וביתי. "אני לא יודעת מתי בדיוק נמחק הצבע מהחיים שלנו, אבל זה קרה. כך באופנה, שם ניתן למצוא רק לבן, שחור, אפור וחום, וכך בבתים. הכל נהיה אחיד", אומרת דישון.

"אני נוהגת לומר לאנשים, 'לבשתם מדים בתיכון ובצבא ועכשיו אתם הולכים למשרד בחליפה, וחוזרים לבית שלכם שנראה בדיוק כמו כל בית אחר?' מזל שיש לכם מפתח, אחרת לא הייתם יודעים שזה הבית שלכם". 'הלקוחות שלה, מבטיחה דישון, בהחלט מרגישים בבית.

הבית: טיהור אתני

הדירה שהראתה לנו דישון ממוקמת בשכונת עג'מי ביפו, בבניין ערבי בן 150 שנה. השטח הכולל הוא 150 מ"ר, עם מטבח קטן ("אי אפשר היה להגדיל אותו"), חלונות גדולים וחזית שיושבת על הרחוב. הבנייה היא בסגנון ערבי, לטוב (תקרות גבוהות) ולרע ("אין קיר אחד ישר").

"המעצב הקודם ניסה בכוח להוציא את הערביות מהבית", מקוננת דישון. "הוא אפילו עקר את הרצפה המקורית והחליף אותה בקרמיקה 'שקל לנקות', אבל למזלנו עוד לא נמצא המעצב הטיפש שיוריד תקרות גבוהות".

הלקוחה: סלבית מיפו

הבית הוא של אישה מפורסמת שמתגוררת ביפו, את ביתה עיצבה לפני כשנה. "היא אישה מאוד צבעונית, עם ראש פתוח. אני צריכה להתחבר ללקוחות שלי ברמה האישית, כי זו עבודה של כמה חודשים", מסבירה דישון, שאומרת שתהליך העיצוב הוא כמעט תמיד דו שיח בין נשים. "הייתה לנו כימיה, ומהר מאוד גלשנו להרבה מקומות. אפילו נהיינו חברות". הלקוחה, מסתבר, הגיעה לדישון בדיוק אחרי שנפרדה מבעלה וילדיה עזבו את הבית.דישון רואה בפרידה הזדמנות מצוינת לשינוי עיצובי. "בצמתים של החיים תמיד טוב להתאים את הבית לפאזה החדשה בה אנחנו נמצאים, אבל זה לא אומר שאין בתהליך הזה המון הקשבה. הלקוחה התמסרה אליי לחלוטין, אבל עדיין חייבים לעשות שילוב בין הוויז'ן שלי לצרכים שלה".


אריחי מטבח עם תמונות משפחתיות

הפינישים: תמונות של המשפחה

דישון אוהבת לעבוד עם אלמנטים חוזרים "כדי לאחד את המראה וליצור תמונה שלמה", כך בצבעים ובטקסטורות. בסופו של דבר היא השתמשה בדרכים קטנות אך משמעותיות להעניק לבית תחושה ביתית. למשל, תמונות של בעלת הבית וילדיה הודפסו והדביקו על אריחי המטבח ("ישר מרגישים שזה הבית שלה ולא של אף אחד אחר") ותמונה של הרצפה הדפיסה והדביקה לזכוכית של המקלחון.

החזון: זכות השיבה

"אני לא מאמינה בדירה שהיא חיקוי, אלא בדירה שהיא ביטוי. אני לא לוקחת עבודות של דירות נקיות, לבנות", פוסקת דישון, שהחליטה לא להילחם בחסרונות של הבית, אלא לקבל אותם באהבה ("מיד היה ברור שהוא כבר לא יהיה בית שוויצרי")."תמיד יש לי בראש את התמונה איך הכל ייראה ביחד בסופו של התהליך, וברגע שאני מכינה הדמייה של העיצוב במחשב, ניתן לצאת לדרך".

השינויים העיצוביים בבית באו להשיג שתי מטרות. הראשונה, שיורגש שהבית הוא של הדיירת הספציפית הזו, דבר, שלטענת המעצבת, אינו מובן מאליו, בטח לא אחרי פירוק התא המשפחתי.

המטרה השנייה הייתה להחזיר את הבית למקום בו הוא יושב, לשכונה ערבית בעיר בעלת היסטוריה ערבית, במדינה ששוכנת במזרח התיכון. שתי המטרות השתלבו היטב עם תפיסת העולם שבית הוא המקום להרגיש בו בנוח.


את הרהיטים הקלאסיים החליפה דישון ברהיטים פרי עיצובה, כולל שולחן בן 40 שנה עליו הלבישה פלטת זכוכית בגודל 1.20 מטרים על 2.40 מטרים, הכולל כסאות מרופדים עליהם ציירה בעצמה.

אבל השינוי המשמעותי ביותר בבית היה הפיכתה של החצר הפנימית, שהייתה מרוצפת מקיר לקיר, לפינת חמדה אמיתית.

בגינה, ערוגה ובה נשתלה צמחיה המטפסת על הקירות, שיצרה גן פנימי מרגש. כשנכנסים לבית לא רואים אותה, אבל גם כך ישנה תחושה של מרחב בגלל הקירות הגבוהים והחלל הגדול בסלון.  כאשר מגיעים לריאה הירוקה הקטנה הזו, ההפתעה יוצרת אפקט שדישון מתארת בשלוש דרכים: "וואו", "חוצלארץ", ו-"תחושה שיש פה עולם שלם בתוך הדירה".