"גרפיטי הוא יפה; כמו לבנה בפרצופו של שוטר" (האנטר תומפסון, עיתונאי אמריקני)

לצלמים קשה לעבור בשיוויון-נפש ליד גרפיטי ברחוב. לפעמים אנחנו מצלמים אותם בחופזה במצלמה קומפקטית או בסמארטפון וממשיכים הלאה, לעתים מחפשים קומפוזיציות מעניינות או מחכים להתרחשות ליד הגרפיטי ואז מצלמים. אבל לא תמיד אנו חושבים על האמן שעומד מאחורי הגרפיטי. מיהו? איזה דחף הביא אותו, באמצע הלילה או לאור היום, לגשת סתם כך לקיר ברחוב ולמרוח עליו יצירת אמנות?

במקרים רבים, כשאנחנו עוברים שוב לאחר כמה ימים באותו מקום, הגרפיטי כבר לא שם. התפוגג כתעתוע דמיון, כפתית שלג ייחודי שנרמס תחת מברשות הצבע של העירייה או של בעל הנכס. האם האמן יודע שהיצירה שלו כבר איננה? האם הספיק לתעד אותה? האם הוא בא לבקר אותה מדי פעם?

למכירה: קיר

בשונה מיצירות המוגנות במוזיאונים, גלריות או בבתי האספנים, היצירה של אמנות הרחוב נותרת חשופה ופגיעה מצד תושבים, עובדי עירייה, נזקי מזג האוויר - ואף גנבים. כך, נגנב בפברואר 2013 ציור קיר של אמן הגרפיטי בנקסי (Banksy‏), ב'חיתוכו' מקיר במחוז ווד גרין שבצפון לונדון. גילויו של הציור לאחר שבוע בקטלוג של בית מכירות פומביות במיאמי, עורר זעם ציבורי ובעקבות קמפיין תקשורתי חזר בו בית המכירות, אף שטען כי ציור על קיר חנות שייך לבעליה. אלא שלא חלפו שלושה חודשים והציור הוצע שוב למכירה פומבית, הפעם בקובנט גרדן שבמרכז העיר, ושוויו הוערך ב-450 אלף לירות שטרלינג.

 "דבר ברכוּת, אבל שא איתך פחית גדולה של צבע" (בנקסי, אמן גרפיטי)

אומנם אין מי שישמור ויגונן על אמנות הרחוב, אבל יש בהחלט מי שיתעד אותה ויעניק לה חיי נצח. הצלמת לֵאורה חשין עוסקת זה שנים באיסוף ושימור של אמנות זו בישראל. היא נודדת עם מצלמתה בין הערים ומתעדת ציורי גרפיטי של אמנים רבים, חלקם מפורסמים וחלקם אלמונים לגמרי, העושים בקירות ובכביש כאילו היו משטח קנבס נרחב לביטוי מוחשי של דמיונם, מחשבותיהם, ערכיהם, סודותיהם ורגשותיהם.

אמנות שברירית

"אימת המלחמה והאימה מתוצאותיה", אומרת חשין, "כמו-גם המצב הכלכלי והעוני, הקיפוח והייאוש, האכזבה מהמנהיגים, הזהות המינית, הפחדים והסיוטים האישיים ביותר - כל אלה באים לביטוי באמנות הרחוב בישראל. נושאים רציניים וכואבים נידונים ברחוב עם הומור והקצנה, ולעתים בדרך של מסר הדורש פיענוח". תיעוד הציורים הוא דרך-חיים, מבחינתה, מתוך אהבה גדולה לאמנות הזמנית הזו ומתוך דאגה לשבריריותה. לרובן המוחלט של היצירות שהיא צילמה אין כבר זכר או עדות, מלבד צילומיה. לדבריה, "באזורים מסוימים נמחקו העבודות בסיד מיד אחרי שנוצרו, באחרים הן נשארו זמן-מה, ובשכונות מסוימות הן נשמרות זמן רב".

"גרפיטי איננו קווים נקיים ונחמדים. הוא סערת חיי המתנפצת על קיר" (מינט וסרף, אמני רחוב אמריקאים)

עם זאת, מדגישה חשין כי מטרתה העיקרית היא ליצור צילומים טובים ומעניינים, וכשהארכיון התמונות שלה מתמלא היא מאגדת אותם לספר. ספרה הראשון על אמנות רחוב בתל אביב, Befriend Your Demon, ראה אור לראשונה בשנת 2009, הודפס בשלוש מהדורות ואזל. עותקים בודדים ממנו ניתן עדיין למצוא בחנויות של מוזיאון תל אביב. ב-2012 יצא ספרה השני, Do not disturb: אמנות רחוב בישראל. בשניהם הקפידה חשין לציין את שמות האמנים שאותרו, לצד עבודותיהם.

משמעות מקסימה

בראיון שערכה עימה אן ששון, אמנית ומבקרת אמנות, הסבירה חשין ש"העבודות האלה, המשובצות בסמטאות וברחובות, 'מדברות אליי'. יש ביניהן כאלה שאני מוצאת בהן הד לרגשותיי, יש שאני אוהבת את הנִראוּת שלהן, ויש אחרות שאני מוקסמת מהמשמעות שלהן. מפתיע ומסקרן אותי לראות אמנים שמשקיעים מחשבה, עמל וממון רב בעבודות במרחב הציבורי, תוך סיכון חירותם. וכל זאת, ללא תמורה אלא רק כדי לבוא לידי ביטוי ולשתף אחרים. חיי הלילה האלה של אמני הרחוב שונים כל כך מהחיים הבורגניים שאני מכירה".

"כל אחד חייב לשרוט איזשהו קיר, אחרת כולם ישתגעו" (מייקל אונדאטג', משורר קנדי)

על השוני בין גרפיטי לאמנות קונבנציונלית, אומרת חשין כי "משום שגלריות אינן מעורבות, ואין אפשרות למכור את העבודות האלה, יכולים אמני הרחוב להיות נאמנים לחלוטין לעצמם ולהתבטא בחופשיות מלאה, כשהם חפים מכל שיקול מסחרי. עבודות אמנות שנעשות בידי אנשים לשימוש אישי, או לצורכי תקשורת בתוך הקהילה, מדברות אליי ולעתים אף יותר מיצירות אמנות שמוצגות בגלריות. יש בהן כוח אחר. מה שמאיים על אמנות הרחוב בימינו, אולי אף יותר מהרשויות המקומיות שמקפידות לסייד את הקירות, הוא העניין הרב שמגלות הגלריות – מה שעלול להחליש מאוד את כוחה".

פירוש חדש ושונה

חשין יוצאת כנגד הטענה לפיה אמנות הרחוב היא למעשה ונדליזם. "אמני הרחוב הטובים אינם משחיתים קירות יפים של בתים. הם מציירים בסימטאות נידחות, ובעיקר על קירות שנועדו להריסה. מדהים לראות עבודות צבעוניות, מעניינות, וכיתובים מרתקים בשכונות של בתים מטים ליפול בתל אביב". את תרומה לאמנות זו רואה חשין באופן שבו היא מצלמת את הציורים. "בצילום שלי אני מנסה להוסיף הקשר לעבודה ולעתים אף להוסיף לה מימד", היא מסבירה, "לא פעם אני מוסיפה אלמנטים שרק במקרה נמצאים ליד העבודה, וכך יכול להתווסף לה פירוש חדש ושונה מזה שהאמן ביקש לבטא".



"גרפיטי הוא דחף לקבלת הכרה" (מינט וסרף)

"שיער שיבה הוא הגרפיטי של אלוהים" (ביל קוסבי)

בבוֹאה לתאר מה למדה על אמנות הרחוב העכשווית בתל אביב, מאירה חשין "תופעה מעניינת, בינלאומית". לדבריה, "הגיעו לארץ אמנים מארצות שונות - מארצות הברית, אנגליה, צרפת, אוקראינה, הולנד - שהביאו איתם השפעות זרות. אחדים מהם התפרסמו בעולם, ביניהם Know Hope,  Zero Cents, Foma, Klone Ame72 ואחרים. יש גם אמנים ידועים מהעולם שמגיעים לארץ לזמן קצר, כמו למשל האמן הידוע בכינויו C215, ומשאירים את חותמם על הקירות. לעתים אמנים אחדים משתפים פעולה ביצירות מורכבות, שיש בהן סמלים שונים, אלמנטים מן התת מודע, ואף שפת סתרים".

 

* הכתבה פורסמה באדיבות פורטל הצילום Photolight.