הושט היד וגע. מעריצים בהופעה (צילום: chris zak עפ"י cc)

יוני 2012. עוד לא נפתחו משחקי היורו, והפרסומות כבר שוטפות מוח עם מבצעים לטלוויזיות, בירות וטיסות למשחקים. ועוד לפני שמדונה נוחתת להופעות, יורה התקשורת מטח של כתבות-יח"צ על מבול האמנים הצפוי בקיץ, שמטרתו אחת – מכירות: כרטיסים, דיסקים, חולצות טי. מבלי ששמתם לב, קראתם עתה על כמה מביטויי ההערצה של ימינו: טיסה וכניסה למשחקים ולהופעות, תקליטים ומוצרי-מסחור, וטלוויזיה לצפייה בכדורגל על כוס בירה עם חברים.

 

אמפתיה לתופעה. ריקי גל (צילום: רנדום עפ"י cc)

הצורך בחתימות, הרצון להגיע

"יש לי אמפתיה לתופעת ההערצה ואני רואה בה חלק מהמקצוע", אמרה לי בראיון הזמרת ריקי גל, 46 שנים בשטח, "אבל זה לא משהו שאני אוהבת. אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה בחתימות. אני מעדיפה שמעריץ יגש בצורה מנומסת או יביע את הרגשתו. אני עצמי יכולתי לחכות בשקט לאמן שאני אוהבת, שיֵצא מחדר ההלבשה, ולנסות לבקש ללחוץ לו את היד".

בקרב ילדים ובני-נוער, מושאי ההערצה הפופולריים ביותר הם זמרים וכדורגלנים. ההערצה לזמר היא אישית כלפיו. כך עם סולן בלהקה: מעריציו ינהו אחריו גם כשימשיך לקריירת סולו או ללהקה אחרת. מנגד, ההערצה לכדורגלן נגזרת לרוב מהאהדה לקבוצתו - או מהרצון להידמות לו בביצועים על המגרש.

להיות כמוהו. איציק זוהר (צילום: Ido Erez עפ"י cc)

עבור הילד הבת-ימי איציק זוהר, כזה היה הכדורגלן המיתולוגי אורי מלמיליאן. מודל לחיקוי. בשיחה שקיימנו הסביר זוהר, אושיית-כדורגל זה 27 שנים וכיום בעלים של בר תל אביבי, כי "ההערצה שלי למלמיליאן באה אחרי שכבר ידעתי שאהיה שחקן כדורגל, ונבעה מזה שרציתי להיות כדורגלן כמוהו. כלומר, בחרתי באותו מקצוע מתוך רצון להגיע לאותם הישגים ומקומות".

"עם להקת הרוק, ברחוב ליד הפארק ... כשהם מנגנים ... היא יושבת קצת רחוק מהם ... היא בכלל לא אוהבת מישהו מהם. היא שוכבת רק עם המתופף (או עם כולם, או עם אף אחד לא)".

'נערת הרוק', יצחק לאור.

 

גם אצל גל נבעה ההערצה מתוך רצון להידמות לכוכבים. לדברי הזמרת, שבשנתיים האחרונות מריצה עם מתי כספי את המופע הנוסטלגי 'מה זאת אהבה', בהופעות שאליהן הלכה בצעירותה "דאגתי תמיד לעמוד בקדמת הקהל, ליד הבמה, כדי שישימו לב אליי, שאוכל להיות שותפה. אהבתי מאוד את הנגנים ותמיד רציתי להיות חלק מהם, כמו שכתוב בשיר 'נערת הרוק'".

 

לדמיין את עצמך כשחקן הנערץ (צילום: Grigor Hristov עפ"י cc)

פוסטרים וחלומות: ביטויי ההערצה

לפי מחקרים שונים, טווח ההערצה נע מהזדהות, מחויבות או מעורבות - ועד לנאמנות. מבחינה זו, זוהר מבדיל בין כדורגלנים לזמרים. לדעתו, "מבחינת ההתמסרות, ההערצה לכדורגלנים בהשוואה לזמרים היא זהה, אבל ביטויי ההזדהות שונים. לדמיין את עצמך במשחק בתור השחקן שאתה מעריץ, כשאתה אחד מ-22 ילדים שמשחקים איתך באותו מקום וזמן, זה שונה מלעלות לבד על במה ולדמיין את עצמך בתור הזמר שאתה מעריץ".

להערצה ביטויים רבים: אם פעם ילדים אספו בשקיקה עטיפות מסטיק שעליהן דמויות הכוכבים (ובני-המזל אף זכו בעטיפה עם חתימת הנערץ), כיום המגוון רחב – החל בכניסה למשחקים או להופעות; שינון מידע על הכדורגלן (משחקים בכיכובו, סך שערים שהבקיע וקבוצות בהן שיחק) או צבירת תקליטים וקטעי עיתונות על הזמר; וכלה באיסוף מוצרי-מסחור (פוסטרים, חולצות וכדומה) או הצטרפות למועדוני-המעריצים. ה'שרופים' יחקו את לבושו, תספורתו או תנועות-גופו של הכוכב, ויש מי שיקעקעו על גופם את דמותו או שמו.

"בזמני לא היה כסף לנסוע למשחקים", נזכר זוהר, "אז זה בא לביטוי רק בפוסטרים - בעיקר מעיתון, אם היה בנמצא - ובמעקב אחרי מלמיליאן ב'מבט לספורט' בערוץ 1". גל היתה פסיבית יותר בהערצתה לכוכבי התקופה. "אני אינדיבידואליסטית מוחלטת מיום היוולדי", כהגדרתה, "ילדות היו צורחות ותולשות את השיער ובוכות, אבל אני לא הייתי מעריצה טיפוסית. לא אספתי פוסטרים ולא שאבתי כוח מהתגודדות וסגידה של בנות למושאי-הערצתן. אבל כנערה מתבגרת, בהחלט חלמתי עליהם בלילות ורטטתי מהתרגשות".

 

תחושה של כבוד. פרסלי ומעריצה (צילום מסך מתוך הופעה)

לפעמים חלומות מתגשמים

ואם פסגת-חלומותיו של כל מעריץ בעולם היא לפגוש את אלילו, הרי שגל וזוהר זכו בכך – ובמקרה: לגל זה קרה בגיל 20 עם אליל נעוריה, אלביס פרסלי. "הייתי במעבר לחנייה, בלאס וגאס, ומישהי לפניי רצה בהיסטריה מטורפת והשתוללה. לא הבנתי למה, עד שפתאום הוא הגיח וניגש אליי. זה היה מפתיע מאוד, רק אני והוא. לחצנו יד, דיברנו, הזמנתי אותו לארץ, אמרתי שאני מקווה שיבוא. הרגשתי נהדר, תחושה של כבוד, שמחה והתרגשות. אבל לא השתוללתי כמו ההיא שפיספסה אותו".

זוהר פגש באלילו כשעוד היה זאטוט בן 10. "מישהו במשפחה של מלמיליאן היה חבר של אבי, עבד איתו כמציל", הוא נזכר, "והוא עשה לי הפתעה והפגיש אותנו בים. אני פשוט קפאתי במקום. נורא התרגשתי". עשר שנים אחר-כך הצטלבו דרכיהם, כשמלמיליאן עבר למכבי תל-אביב וזוהר עלה לקבוצת הבוגרים. "לשמחתי, יצא לי לשחק ואפילו לישון איתו באותו חדר במחנה אימונים, והוא גם נתן לי טיפים להמשך הקריירה. סיפרתי לו שנפגשנו כשהייתי ילד, אבל הוא לא זכר. אלמלא המפגש, אני מניח שכילד הייתי עושה מאמצים להגיע אליו".

 

לקחת דוגמה. אורי מלמיליאן (צילום מסך, הטלוויזיה הישראלית)

"אם משהו מרגש אותה - שתתרגש"

האם ילדיהם היו מתאמצים? גל העידה על בתה כמי ש"כבר מילדותה פגשה אנשים שנחשבים ומוערכים בתחומם. מוסיקה וכוכבים הם חלק מהחיים שלה, כך שלא היה לה צורך באיזושהי כמיהה להגיע למישהו". גם בשושלת לבית זוהר, מתברר, רחק התפוח מהעץ. מושא-ההערצה של מיכאל הקטן היה דווקא המתאבק ג'ון סינה ממופעי ה-WWE, שעבורו "ישים שעון ויתעורר לראות, גם אם השידורים בשלוש בבוקר", כדברי אביו, "כל החדר שלו פוסטרים, וכל צעצוע שקניתי לו היה צריך להיות מלווה בג'ון סינה".

זוהר ג'וניור רחוק מכדורגל ("ניסיתי כמה שיכולתי אבל זה לא עבד...") אך לאביו, כמעריץ שהפך לכדורגלן נערץ וחווה את סממני התופעה, חשוב להדגיש ש"בדרך-כלל, ילד שמעריץ כדורגלנים גם משחק כדורגל. אבל הרצון לחקות את מושא-הערצתו עלול ליצור אכזבות, כי המסגרת הקבוצתית לא יכולה לאפשר לו הצלחות כמו של השחקן הנערץ. הטיפ שלי לכל ילד הוא להתאים את הציפיות ביחס לגילו. כלומר, לנסות להבין מה עשה אותו שחקן נערץ כשהיה בגילו כדי להצליח – ומשם לקחת דוגמה".

גל, מצידה, דווקא נמנעה מתיאום ציפיות. "אני לא חושבת שצריך להדריך", הצהירה, "מעצם זה שבתי ספגה אותי, היא הבינה בעצמה. היתה לי התלהבות ממוסיקה טובה מכל הסוגים, וזה מה שעבר אליה. מגיל שנתיים היה מונח הרדיו-טייפ ליד הראש שלה, וכל יום דאגתי להשמיע לה מוסיקה מסוג אחר. לא הגבלתי אותה, ואם משהו מרגש אותה - שתתרגש".